דרמה נמוכה

התפקידים

קורבן
הקורבן מתחיל את כל המחזה
"מסכן אני", הוא אומר. זה מרגיש בטוח יותר להעביר עצב באופן לא מודע.
"הבית שלי תמיד מבולגן"

אם הקורבן היה מרשה לעצמו להרגיש את העצב הזה, דברים היו יכולים להשתנות. הוא היה מרגיש מחובר יותר למה שהוא באמת רוצה ואכפת לו ממנו. אבל זה לא בטוח עבור הקופסה - דברים היו יכולים להשתנות.
להיות קורבן בדרמה נמוכה שומר על הכל אותו הדבר

בתרבות המודרנית, הבנויה על היררכיה מבוססת עבדות, כולנו לומדים להיות קורבנות ברמה כזו או אחרת - בשכבות עמוקות, בשכבות שטחיות, בשכבות יומיומיות, אפילו בשכבות מצחיקות.
להיות קורבן זה לא רע, זה פשוט מוגבל. אז אל תהפכו לקורבן של היותכם קורבן.

התובע
התובע מאשים את הקורבן בקורבנותו שלו - גם אם עליו להשליך קורבנות זו על אחרים.
"זו אשמתם" - הממשלה, ההורים, הקורבנות עצמם
"אני בסדר, הם לא בסדר. אני נפטר מהם, או לפחות משנה את מי שהם בגרסה הזאת"

העמדה לדין נראית כמו עמדה חזקה, אבל היא רק ממשיכה את אותו המשחק. התובע זקוק לקורבן כדי להתקיים.

המציל

המחלץ נכנס כדי להציל את הקורבן, ומוודא שאף אחד לא יצטרך לחוש את הרגשות הגולמיים שמתחתיו
"אל תדאג, אני אתקן לך את זה"
"תנו לי לעזור, תנו לי לטפל בזה, תנו לי לפתור את זה"

על פני השטח, זה נראה אצילי. אבל בדרמה נמוכה, הצלה גם מונעת טרנספורמציה. המציל נמנע מהפחד שלו עצמו ונותן לפחד לא מודע להשתלט - הפחד שאם הקורבן מרגיש משהו, אז גם הוא יצטרך להרגיש משהו. והקופסה לא רוצה את זה.

וכך המעגל ממשיך: קורבן, תובע, מציל - תפקיד אחד מספיק כדי להכין את הבמה, אך לעתים קרובות האחרים ממהרים לתפקד, והופכים את החיים לתיאטרון שבו שום דבר לא משתנה בפועל.